19/10/2018

                                חנו שלנו

אתמול, ט' בחשון, לפני שלושים ושלוש שנים, נקברת
כאן, בחלקת הקבר הזה.

השנה לא נוכחתי בטקס האזכרה החטיבתית של
"גבעתי". יידעו אותי, שבטקס תנגן תזמורת צהל אשר תלווה זמרת, שתשמיע את השיר "פרי גנך" , שיוני רועה כתב עליך ועלי.

קצינת הנפגעים שלי צילמה ושלחה אלי קטע מתחילת
הטקס : הרקע היה מואר בסגול זוהר ויפה של גבעתי. קול הזמרת נשמע למרחוק והתמזג עם צלילי המוסיקה מהתזמורת, צלילים נוגים ועצובים...

"... ליל כוכבים הסהר עלה,

את שם יושבת, בוהה באפלה ..."

בזמן שהזמרת שרה את שתי השורות מתוך השיר
"פרי גנך", אני רואה תמונה מציור בחול דק ועדין ושתי ידיים מיומנות ורגישות, ממחישות את "ליל הכוכבים", עם הרבה כוכבים ברקע החולי ועם ה"סהר" שעלה. ובתמונה הבאה רואים "אותה", את ה"אם היושבת בוהה באפלה ומחכה לבנה". אני מתעקשת לראות את ציורי החול המיוחדים אבל הדמעות, הדמעות זולגות מתוך עיני העצומות ומתעוררת מהחוויה כשהסרטון נקטע....

" לכל אחד היה החן שלו  " 
-    כך כותבת עליך אורלי, אחותך הגדולה :

לאמא  -  בן אחד ויחיד -  גאוותה,

לאחות - אח אחד ויחיד  - חברה.

לסבא ולסבתא - נכד גדול, ציפיות לעתיד,

לדוד ולדודה - כמו בן גדול, לתמיד,

לבני דודים - כמו אח גדול, מודל לחיקוי,

לחברה - היה הכל, ממש עילוי,

לחברים - ממש כמו אח – איתם בכל,

ולצבא - אבד מפקד גדול.

לכל אחד היה החן שלו – אלוהים רצה אותו וחן עכשיו
שלו  !!

נפגש כאן שוב, בלי נדר, גם בשנה הבאה עם כל

המשפחה וכל החברים שלך ושלנו.

                                        
ממה שלך.

                                                                                                                     
3/11/2017

                                   חנו שלנו

כן, אנחנו כבר "אחרי החגים"  -   שתי
מילים המעוררות בי תחושת געגוע אליך ומראות את המציאות האמיתית בפני.

רק לפני שבוע, בתאריך העשרים וארבעה באוקטובר
הדלקתי נר נשמה עבור נשמתך, כי זה יום תאריך נפילתך הלועזי. ט' בחשון שזה התאריך העברי לנפילתך, חל ביום העשרים ושמונה באוקטובר. מאחר ואנו עורכים את האזכרות בימי ששי, אז נפגשנו כולנו ביום ששי השלישי
בנובמבר.

אז עבורי "אחרי החגים" הם תאריכי ציון לזכרך.

השנה, זו השנה השלושים ושתיים שאינך איתנו.

איך שהזמן רץ. אתה מאמין ?! הילדים גדלים,
מתחתנים, יולדים וחוזר חלילה וההורים ממשיכים לגדול ולגדל.

גל וחן הילדים של אורלי ועופר, האחיינים שלך - כבר השתחררו מהצבא. כשישבנו עליך "שבעה", אורלי הכריזה שכאשר תיוולד בת, היא תיתן לה את שמך ותקרא לה
"חן" ואכן עשתה זאת.

יכולת להיות להם דוד נפלא. הדוד המגניב ביותר שבעולם, המצחיקן והמשתולל ביותר, הצוהל והצועק, המסביר והדואג , והם, אני בטוחה, שהיו נהנים מהחיים איתך ומההשתוללות המשותפת והיו גאים בדוד שלהם ומשוויצים איתך בפני כל החברים שלהם. אבל למרבה הכאב והצער הם הכירו ומכירים אותך רק מסיפורים
עליך ומהתמונות שהשארת אחריך.

המחשבה, שהשארנו אותך כאן לבד, כשעברנו לגבעת
אבני, לא נתנה לי מנוח. הגעתי הנה מספר פעמים לבדי באוטובוסים, לראות ולוודא שאתה עדיין כאן , שלא ברחת מכאן ושתישאר כאן לנצח. ואז הבנתי שאינך לבד כאן.

מסביבך ומצדדיך נמצאים שכנים שלך, שכולם במצבך,
שאולי, מי יודע, כשיורד הלילה, בחשיכה, כולכם מתיישבים על הקברים שלכם, פוצחים בשירה אדירה, מספרים בדיחות, צוחקים ונהנים ומתנהגים כאילו אתם "הרואים ואינם נראים". אתם רואים אותנו בוכים ועצובים, אבל אנחנו לא יכולים לראותכם. אתם מנסים להסביר לנו בדרככם, שטוב לכם היכן שאתם נמצאים, כי אחרת - הרי הייתם חוזרים משם מזמן. אתם נוגעים בנו ואנחנו לא מגיבים, אתם מחבקים אותנו ואנחנו לא מרגישים, ואולי אתם גם מדברים אלינו אבל אנחנו לא שומעים אתכם...  אולי ?!

יתכן וכל מה שהשמעתי כאן יישמע כפנטזיה הזויה
וילדותית, אבל כך אני משכנעת ומרגיעה את עצמי, שטוב לך היכן שאתה נמצא.

אז ילד יקר שלי, המשך לשמור עלינו מהיכן שאתה נמצא. המשך לשמור על המשפחה המורחבת שלנו ועל משפחת החברים הנפלאים שלך, שבורכנו בהם והם ממשיכים ללוותינו מיום נפילתך. בורכנו גם בחברים חדשים, כמו הפלוגה של רועי המ"פ מגדוד 890 של הצנחנים, ואופק ועמית שניים מפיקודיו, שלא מרפים מניקיון הגלעד שלך גם כשאינם נמצאים בגיזרה. אנחנו כולנו אסירי תודה גדולה על כך ואתם תבורכו על מעשיכם !!!

כן, ילד שלי יקר, אני צריכה לסיים, ואנחנו כולנו
ניפגש כאן ,בלי נדר, גם בשנה הבאה.                                           ממה שלך.

חנו שלנו    !
11/11/2016

יום נפילתך הלועזי חל בעשרים וארבעה לאוקטובר והשנה ביום הזה חגגו את "שמחת תורה". שמחה לא היתה כאן וגם לא תורה, אבל עצב ודמעות היו בכמויות. כן, גם אחרי שלושים ואחת שנים הדמעות ניגרות.

ישבתי בבוקרו של יום "שמחת תורה" ועיינתי באלבום הגדול והמיוחד שאורלי הכינה עליך, אחרי לכתךמאתנו. אני כל הזמן חושבת על ההשקעה הרבה שהשקיעה, על הכתיבה היצירתית והנפלאה שלה,שנתנה את כל כולה וליבה בעת הכנת האלבום עליך. אז, טרם עידן המחשב, כתבה אורלי כמעט הכל בכתב ידה האישי ובהדבקת אותיות מודפסות מוכנות בדפוס ובכתב, שניקנו מראש והועברו בהדבקה לאלבום שלך, אות אות בנפרד עבור ההסבר לתמונות המודבקות בו.

אני מעלעלת בדפי האלבום ורואה את תמונותיך הרבות מחייך הקצרים. אהבת לצלם ולהצטלם. למדת ב"מגמת צילום" וזה היה עבורך הדבר הנכון במקום הנכון.

ממשיכה לעלעל ומגיעה למסיבת הגיוס שלך בביתו של רענן חברך. ואתה כבר בצבא ב"גולני שלי" וכבר בקורס מכי"ם וכבר סמל מחלקה ונשאר להדריך בבי"ס למכי"ם, ואחרי דפדוף נוסף באלבום אתה בקורס קצינים ומסיים עם רענן את הקורס ויוצאים לחגוג כמה
חברים את הארוע, על שפת ימה של העיר נתניה. כולכם מצטלמים עליזים, שמחים ומאושרים, על אף היום הסגרירי והאפרורי ואו.טו.טו. הגשם עומד לרדת עליכם.

אתה מוצב כמפקד מחלקה בגדוד 17 בי"ס למכי"ם בירוחם, ומספיק להדריך שני מחזורי נ"מ וחי"ר , לפני שעובר לחטיבת גבעתי.

עליתם ל"גדר המערכת" עם "גבעתי המתחדשת" ואתה עם רוח החלטה להפוך את חיילי גבעתי הטירוניים לגולנציקים לוחמים.

ואז, עוד בטרם הספקת לעשות משהו בגבעתי – וכבר נלקחת מאיתנו וכבר אתה לא איתנו. הכל היה כל כך מהר, כל כך בהפתעה, כל כך בלתי מצופה – פשוט נעלמת לנו בתחילת החיים שלך וידענו שלעולם לעולם לא תחזור.  

במקום נפילתך, גלעד זקוף קומה עומד עם סמל חטיבת גבעתי – השועל , החרב והצבר. חיילך מהמחלקה הקימו אותו חודש או חודשיים אחרי נפילתך ומזכיר לכל העובר על "גדר המערכת" את
מיקום נפילתך.

ו"אפרופו" גלעד : לפני כשלושה חודשים, מתקשר אלי מ"פ מגדוד 890 מהצנחנים, בשם רועי פרידברג, ומודיע לי, שהם,הצנחנים נמצאים על "גדר המערכת" ו"החיו" את הגלעד שלך, חן.ומבקשים מאיתנו המשפחה, לעלות ולהיפגש בגלעד. הכפפות הורמו משני
הצדדים ואנחנו כבר שם עם הלוחמים ועם כל הפלוגה. אנחנו, זה המשפחה ועוד חברים וחיילים מהמחלקה שלך.

היוזמה של רועי המ"פ והדרך הנפלאה שהחליט, קבע ופעל בצורה נעימה וברגישות נפלאה – הראה את הצד האנושי ואת האדם הערכי בהעברת מסר לחייליו על כבוד החלל שנפל ועל כבוד משפחתו. הפלוגה כולה השתתפה ב"מבצע חן ברוד", לנקיון הגלעד, ואנחנו אימצנו לנועוד דרך לזכור אותך לעד.

ילד שלי, כאן אנחנו צריכים לסיים להפעם. אתה נשאר כאן במקום הזה כבר שלושים ואחת שנים ועוד תישאר כאן לנצח נצחים, ואנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה עלינו לטובה.                                       

ממה שלך.    

                                                                          
יום שישי, י' בחשון תשע"ו

                                                                                   
23/10/2015
 

שלושים שנים שאתה קבור כאן, בחלקה היפה והמטופחת הזאת, הרגועה והשקטה.

אנחנו פוקדים את חלקת הקבר שלך כולנו – משפחה, חברים ידידים ושכנים.

מחר, יום שבת, העשרים וארבעה לחודש אוקטובר, ימלאו שלושים שנים
לנפילתך.

אני זוכרת את היום שבאו לבשר לי את הבשורה האיומה, שאתה כבר לא איתנו.
אני זוכרת כל פרט ופרט, מה ראיתי, מה שמעתי, איך הגבתי, האם בכיתי, האם צעקתי – הכול,
הפך אצלי פתאום לרובוטיקה, גלגלים הניעו אותי, תקתוקי שעון חזקים וחלשים תקתקו
בראשי, ואני בהיתי בחלל ולא דיברתי.

ובאותו יום חידשתי עגילים אדומים ויפים,

לבשתי חצאית אפורה וחולצה שחורה,

שרשרת אדומה ונעליים שחורות

ונראיתי כל-כך חגיגית ויפה,

כאילו שיצאתי מתוך איזושהי קופסה.

כך הלכתי באותו יום לעבודה.

אני יושבת במשרדי ועובדת,

כשלפתע נכנסים אלי שני אנשים

ושניהם לובשים בגדים כהים

ובלי לדעת, אותי הם מחפשים.

הם לא יודעים שאני זו ה"אמא של ",

ואני לא יודעת שהם באים "לבשר",

אבל הם חיפשו את המנהל.

אני מוזמנת לחדרו של המנהל,

ואני כבר בפנים, עם חיוך על הפנים

ורואה פתאום את השניים עם הבגדים הכהים.

התיישבתי מול המנהל

וציפיתי לשיחה שתתנהל.

המנהל מחפש מילים ל"בשר" את הבשורה המרה,

מגמגם, מדבר ומנסה להוציא מפיו מילה שלמה,

אבל לא היה צריך הרבה מה להבין,

כי "הבשורה" היתה כבר בין המילים.

ואני שואלת כמעט צועקת : "לבן שלי מה קרה?"

"האם אתם בטוחים, אולי זו הודעה שגויה ?"

ואז אחד מן השניים הלובשים כהים,

אמר את המשפט הנורא שבנוראים.

דפיקות הלב הפכו להלמות פטישים

ואני כמעט ונפלתי לקרשים.

מלחשת בשקט רק לעצמי :

"איזה אסון נוראי, איזה אסון נוראי".

לא בכיתי,לא צעקתי,

רק על ה"מנטרה" בשקט חזרתי :

"איזה אסון נוראי, איזה אסון נוראי ".

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ?!

אני יוצאת החוצה מהבניין

ואני לבדי עם הזמן...

עומדת ובוהה נכוחה

ועדיין לא קולטת מה קרה...

אבל, העולם כמנהגו נוהג :

השמש זורחת, השמים כחולים,

העצים ירוקים, השדות מוריקים,

אנשים ברחוב הולכים ושבים,

וכולם מדברים,צוחקים וצועקים.

ואני עומדת ומביטה לשמיים הכחולים,

וזועקת ליושב במרומים :

"האם באמת לקחת אותו לעולמים ?"

האם הוא יישאר שם לנצח נצחים,

ולא אראה אותו יותר בחיים ?"

ואני, באותו היום חידשתי עגילים אדומים ויפים,

לבשתי חצאית אפורה וחולצה שחורה,

שרשרת אדומה ונעליים שחורות

ונראיתי כל-כך חגיגית ויפה,

כאילו שיצאתי מתוך איזושהי קופסה.

כך הלכתי באותו יום לעבודה...

ילד שלי אהוב, אנחנו ניפגש כאן שוב בשנה הבאה, בלי נדר, המשפחה שלך
והחברים שלך.

                                                                
ממה שלך

כולם חוגגים את חג הסוכות

רק אני יושבת, וסופרת את הדקות.

ויודעת,

עוד כמה ימים,

רק עוד כמה ימים -

כבר חלפו להם 30 שנים.....

הכאב כמו אתמול ושלשום,

לפעמים נדמה כאילו בחלום.

מסרבת להתעורר -

מתקשה להירדם ועליך לוותר.....

זוכרת,

ולא שוכחת אפילו יום אחד,

זוכרת וכואבת את אותו כאב חד.

הלב -

עדיין כואב.

הלב זוכר

כאב אחר.

כאב רחוק-רחוק

בא לי לצעוק!!!

חן,

אולי כבר תחזור???

                                           7.11.14 יום שישי - אזכרה

חנו שלי

אנחנו כבר אחרי החגים . היורה ירד כבר וריח הגשם באפנו . התגעגענו כל הקיץ לריח הזה , הנותן תחושה של קרירות , לחות גבוהה באויר וריח של אדמה רטובה .

יום האזכרה שלך – ט' בחשון – חל השנה ביום הראשון של השבוע הזה , השניים לנובמבר שנה זו . לפני 29 שנים נטמנת כאן בחלקה זו . נפלת בבוקרו של יום חמישי , העשרים והארבעה לאוקטובר , בשעה אחת ושלושים , חודשיים לפני שמלאו לך 22 שנים .

בדצמבר האחרון , אשתקד , מלאו לך ולכל בני השכבה שלך מבתי הספר "בארי" ו"שרת" מנתניה – 50 שנה . כן , כן , החבר'ה שלך הם כבר גדולים , שיהיו בריאים .

ערכנו מפגש שכבתי אצלנו בגבעה . היה מאוד מרגש , מאוד מעניין ומאוד מיוחד . מצד אחד עצוב , ומאידך – מצחיק ושמח . אורלי ועופר הכינו מצגת מיוחדת והעלו בה את כל מה שכתבו עליך החברה שלך , גם לפני הצבא . הם כתבו וסיפרו בהתרגשות רבה סיפורים מאותם שנים נפלאות , שהייתם מגובשים , עליזים וצוחקים , אוהבים ונרגשים וחסרי כל עול שבעולם . הייתם צעירים בשנות העשרה שלכם ועליזותכם ושמחתכם הורגשה בכל צעד ושעל שלכם . אהבתם את החיים והחיים אהבו אתכם והראתם זאת בצורה הכי נהדרת של צעירים שמחים – בהרבה חופש והרבה דרור , העיקר להנות מהחיים כמה שאפשר יותר . כמו שיוסי בנאי שר בשירו : "היינו פעם ילדים וזה היה מזמן ..." .

אני יושבת במטבח הקטן שלי , הצמוד לסלון הקטן שלי , אצלי הבית הוא כולו קטן – ומביטה מולי , על הקיר תלויה תמונה גדולה שלך . אתה לבוש על א' , עם נשק ביד , על מגרש המסדרים של בה"ד 1 עם סיום קורס קצינים . הכומתה החומה , אז היית גולנצ'יק , מונחת יפה על הראש שלך , התג של בה"ד 1 והמדים המגוהצים – אתה נראה חתיך . אתה מקרין רצינות , מחשבה , כובד ראש , אפילו אומץ אני רואה באחיזת הנשק . אין אפילו חיוך קטנטן . אתה כאילו מכריז בשקט של התמונה – אני מוכן לקבל מחלקה תחת פיקודי . הנני מוכן ומזומן . כך רומזת התמונה . אהבת מאוד את מה שעשית , אהבת את הצבא .

ליד התמונה הגדולה שלך , מסגרתי ותליתי מכתב , או נכון יותר , מלל של מילים בודדות וענייניות , שנכתבו על ידי המ"פ שלך , יואב חג'בי . המילים הללו הן התיאור המושלם שלך . כל מילה בסלע .

"חן , אדם של רוח , מעוף , יוזמה , חיוך , חופש , מפקד , קצין , יושר ואמינות , צחוק ורצינות , שמחת חיים , שומע ומדבר , איש מסר , ועוד ועוד ... " ולסיום הוא כותב – "צמחת , נבנת , לחמת , נפלת , נוכח אלה נדליק נר , נצדיע , יהי גלעד , יהי זכרך ברוך ..."

אי אפשר שלא להזכיר את מבצע "צוק איתן" – מבצע מלחמתי קשה ומורכב . מבצע שיצא לפועל לאחר ששלושה נערים תמימים וצעירים נחטפו ונרצחו בדם קר בדרכם לביתם , שעלו על טרמפ שחרץ את גורלם המר על ידי חיות אדם מתועבים .

במלחמה הזאת איבדנו חיילים רבים , ורבים הם גם הפצועים , שחלק מתוכם עדיין מחלימים . הטכנולוגיה כבשה את המורכבות המלחמתית ויכלה לה . היו הרבה ניסים במלחמה הזאת . היו גם הרבה מעשי גבורה במלחמה הזאת . יש לציין את גדולתו של העורף הישראלי , שבעצם כל הארץ הייתה עורף אחד ארוך , מחיפה שבצפון ועד כל ישובי הדרום , סובב עזה . אנשים גילו הרבה אכפתיות וסבלנות , הרבה אהדה ואהבה אחד כלפי השני , הראו את הפנים היפות של העם שלנו . כולם עזרו לכולם , והחיילים הנפלאים והגיבורים שלנו הם הם שקיבלו את החיבוק הגדול והאוהב מהציבור הרחב .

איזו גאווה להיות אחת מהעם הזה ?!

על אף האירועים החמורים שקרו בשבועות ובימים האחרונים , בפרט בירושלים , עיר בירתנו – אני מאמינה שעוד יבואו עלינו ימים שקטים , אני גם מאמינה שאנחנו נחוש גם את השלום ונוכל לגעת בו ולדעת שאפשר גם אחרת .

ואתה בן אהוב שלי , עזור לנו כמה שאפשר להגשים את חלום השלום ואנחנו ניפגש כאן שוב בשנה הבאה עם המשפחה ועם כל החברים שלך .

                                                                       ממה שלך האוהבת.

חן , 
אח יקר שלי               

הזמן עובר,

לרגע הוא לא עוצר .

שעה ועוד שעה ,

יום רודף יום ,

חודש ועוד חודש –

שנה ועוד שנה.

כך כבר 29 שנים ,

ואתה עדיין אינך .

בינתיים דברים קורים

בינתיים דברים משתנים .

קודם עופר הגיע ,

אחר – כך גל נולד ,

ואז גם חן הצטרפה.

והיום – הבט מסביבך –

כוווווולם כאן :

עופר לידי ,

גל שלי – כבר שנתיים בצבא,

חן שלי – עוד מעט ומתגייסת .

ואתה – אתה נשארת שם , כמעט בן 22 שנים .

כן אח שלי , הזמן עובר .

אין מרפא לכאב ,

ואתה מאוד לי חסר !!!!

                                                                תמיד מתגעגעת
                                                                 אחותך הגדולה

                                                                       אורלי

נובמבר   2014 - 29 שנים