כבר למעלה מ-21 שנים שאני חלק מהמשפחה המדהימה והמיוחדת שלך שזכיתי להכיר - יש אומרים - בעקבות נפילתך, כי הרי צילה (ז''ל) מ"יד לבנים" הייתה הגורם המקשר בינינו .

21 שנים של התמודדות וזיכרון יומיומי שלך כחלק ממשפחה אצילית ומיוחדת , שאינה דומה כלל למה שדמיינתי כשאמרו לי "משפחה שכולה" .

עליזה ואורלי, שמכילות את הכאב האינסופי שבחסרונך, אך יודעות גם להעניק, לחייך, לחיות ולהכיל את הכאב והצער של אחרים. מביט מקרוב על אימך ואחותך ועל התכונות והערכים הכל כך יפים שבהן, ומדמיין בעזרת הסיפורים עלייך, איזה אובדן ענק הן חוו עם נפילתך.

לא פעם אני יושב בגינה המשותפת שלנו בגבעה ומדמיין איך מצידה האחד של עליזה מתגוררים אורלי ועופר עם גל וחן, ומצידה האחר אתה ומשפחתך, עליזה ואורלי חשות שלמות ואושר אינסופיים וכולנו מאושרים מה"ביחד" המשפחתי שכל כך חסר מאז נפילתך.

עוד שנה ועוד שנה שכולנו מגיעים לבית העלמין כדי לזכור ולא לשכוח את "מיטב בנינו" כמו שנהוג לומר ...

אין ספק חן יקר, שאתה היית "המיטב של המיטב", והאובדן שלך לא ניתן לתיאור בשום דרך ואופן.

חושב עלייך כל הזמן גיס יקר ואהוב שלנו, ומודה על הזכות שבלהכיר אותך ואת משפחתך המופלאה.

                                                         עופר

לחן שאיננו ,                                                                                                  26.10.2012                                                                                                                                        הנה עברו להן 27 שנים ושוב כולנו כאן איתך , זוכרים ולא שוכחים . מנסים להעלות קווים לדמותך  הנערית שכך נשארה .

כולנו בגרנו , הזקנו , עברנו תהפוכות עולם ואילו אתה בשלך , גבר צעיר חדור צדקת מלחמה שטרם הסתיימה .

השנה הלך לעולמו המשורר חיים חפר וחשתי צורך לקרוא את "מסדר הנופלים" שכתב .

דע לך שהינך נטוע חזק בתוכנו ולעד נזכור אותך חרף השנים הרבות שעברו ועוד יעברו .

מִסְדַּר הַנּוֹפְלִים  /  חיים חפר (מקאמה)

הֵם בָּאִים מֶן הֶהָרִים, מִן הַשְּׁפֵלָה, מִן הַמִּדְבָּר הֵם בָּאִים-

שֵׁמוֹת, פָּנִים, עֵינַיִם – וּמִתְיַצְּבִים אֶל הַמִּסְדָּר. הֵם בָּאִים בְּצַעַד

גַּבְרִי, חֲזָקִים וּשְׁזוּפִים הֵם יוֹצְאִים מִתּוֹךְ הַמְּטוֹסִים הַמְּרֻסָּקִים 

וּמִן הַטַּנְקִים הַשְּׂרוּפִים / הֵם קָמִים מַאֲחוֹרֵי הַסְּלָעִים, מַעֵבֶר

לַדִּיוּנוֹת וּמִתּוֹךְ תְּעָלוֹת הַקֶּשֶר / גִּיבּוֹרִים כָּאֲרָיוֹת, עַזִּים כַּנְמֵרִים

וְקַלִּים כַּנֶּשֶר

וְהֵם עוֹבְרִים אֶחָד אֶחָד בֵּין שׁוּרוֹת שֶׁל מַלְאָכִים / הַמַּאֲכִילִים

אוֹתָם מַמְתַּקִּים וְעוֹנְדִים עַל צַוָּארָם פְּרָחִים / וַאֲנִי מַבִּיט בָּהֶם

וְהֵם כֻּלָּם שְׂמֵחִים / אֵלֶה הָאַחִים שֶׁלִי, אֵלֶה הָאַחִים //

וְהֵם פֹּוגְשִׁים זֶה אֶת זֶה, עַינַיִם שְׁחֹורוֹת וּכְחֻלּוֹת וְחוּמוֹת / וְהֵם

מַזְכִּירִים זֶה לָזֶה שֵׁמוֹת וְכֵלִים וּמְקוֹמוֹת וּמוֹזְגִים זֶה לָזֶה סִיפְלֵי

קָפֶה וְתַה / וּמִתְפָרְצִים פִּתְאֹם יַחַד בִּקְרִיאוֹת: כִּיפַק– הֵי! / וְהֵם

פּוֹגְשׁים בַּקָּהָל הָרַב רֵעִים וִידִידִים / וְהַמְפַקְּדים טוֹפְחִים עַל 

שְׁכֶם הַטּוּרָאִים וְטוּרָאִים לוֹחֲצִים יָד לַמְפַקְּדִים / וְהֵם פּוֹרצִים 

בְּשִׁירָה וּמוֹחֲאִים כַּפַּיִם / וּמַקְשִׁיבִים לָהֶם בְּהִתפַּעֲלוּת כָּל יֹושְׁבֵי

הַשָמַיִם / וְהַפְּגִישָׁה נִמְשֶכֶת יוֹם וָלַיְלָה, יוֹם וָלַיְלָה / כִּי חֲבוּרָה 

שֶׁכָזֹאת לֹא הָיְתָה עוֹד לְמַעְלָה / וְאָז פִּתְאֹם שוֹמְעִים הֵם קוֹלוֹת

מֻכָּרִים בּוֹכִים וְהֵם מַבִּיטִים הַבַּיתָה אֶל אַבָּא וְאִמָּא, אֶל הַנָּשִׁים,

הַיְלָדִים וְהָאַחִים/ וּפְנֵיהֶם דּוֹמְמוֹת וְהֵם עוֹמְדִים נְבוֹכִים וְאָז

מִישֶׁהו מֵהֶם לוֹחֵשׁ: סְלִיחָה, אֲבָל הָיִינוּ מֻכְרָחים / נִצַּחְנוּ

בַּקְּרָבוֹת וְכָעֵת אָנוּ נָחִים / אֵלֶּה הָאַחִים שֶׁלִּי, אַלֶּה הָאַחִים //

וְכָכָה הַם עוֹמְדִים וְהָאוֹר עַל פְּנֵיהֶם / וְרַק אֱלֹהִים לְבַדוֹ עוֹבֵר

בֵּינֵיהֶם / וּכְשֶדּמָעוֹת בְּעֵינָיו הוּא מְנַשֶּׁק אֶת פִּצְיעֵהֶם / וְהוּא

אוֹמֵר בְּקוֹל רוֹטַט לְמַלְאָכָיו הַלְּבָנִים: אֵלְּה הַבָּנִים שלי / אֵלָּה

הָבָּנִים.

כחלק מהמסלול ההכשרה בנ"מ הגעתי ביחד עם עוד עשרות מחברי  בדצמבר 1984 לקורס מכי"ם בגדוד 17 של גולני .(בירוחם)

מסלול ההכשרה עד לקורס מכ"ים כלל: טירונות, מקצועות והגעה לגדודים המבצעיים למספר חודשים. בכל המסלול ואפילו בגדודים נשמרה רמת דיסטנס גבוהה בננו למפקדים (כיאה לחיל האויר)
על כן רבה היתה הפתעתנו שקיבל אותנו חן - המ"מ בקורס בחיוך כובש.חן היה מדבר איתנו בגובה עיניים. מסביר הכל בצורה נעימה. אחרי מסדרי הלילה היה נכנס לאוהלים ומתעניין בבעיות האישיות  של כל אחד מאיתנו. תמיד היווה מופת ולעולם לא הטיל פקודה מבלי לבצע ראשון. היה קשוב לכל צרכינו ועודד אותנו בכל. היינו גאים ללכת אחריו בכל התרגילים שהוביל.

אני יכול להגיד בלב מלא שחן היה ועודנו מודל חיקוי עבורי ברמה הצבאית ואפילו באזרחית. בבהמשך השנה של 1985 סיימתי קצונה והגעתי לגדוד המבצעי שם ניסיתי ולדעתי גם הצלחתי לבצע את תפקידי ברוח המנהיגות האישית והאנושית שהפנמתי מחן.

ברצוני להביא דוגמא קטנה למעשה של חן שמעידה על רוח הדברים:
 באחד הבקרים הקרים של ינואר 1985 צורפנו לתרגיל חטיבתי וחן ביצע תדריך מתחת לכיפת השמיים בנגב. חן היה לבוש בחליפת סערונית מעל המדים. בעיצומו של התדריך החל לרדת גשם - חן הסתכל עלינו (שכמובן לא היה לנו שום ציוד חורף) ביקש להפסיק לרגע את התדריך מבלי לומר מילה ניגש הצידה והוריד את החליפה וחזר אלינו להמשך התדריך לבוש בדיוק כמונו. (ונרטב בדיוק כמונו)

                                         4.11.2011 

חנו שלי - יום האזכרה הגיע .הקדמנו ביומיים.ביום ראשון הקרוב ה -6.11.11 יהיה יום האזכרה האמיתי שלך שלך - ט' בחשון - היום האמיתי שהלכת מאתנו.היום שנקברת עמוק באדמה ללא לצאת מתוכה.ואני ביקשתי מהקברנים שלא יכסו את הארון שלך ,כדי שתוכל לצאת למרחב - אולי תוכל לצאת - אבל הם עשו את אשר צריכים לעשות,ואתה כאן למטה כבר עשרים ושש שנים - יותר מת מאשר חי .

אתה יודע ,לפני האזכרה אני מתעטפת במין עצב,חוסר אנרגיה והרבה שקט, ורוצה להיות רק עם עצמי.ואז מתחילות המחשבות להתרוצץ,ואז השאלות מתחילות להישאל בלי לקבל עליהן מענה.אילו - אילו היית אתנו ואילו לא הלכת מאתנו,והאם היית ממשיך לצלם ופותח חנות צילום עם אורלי,והאם היית מתחתן-ועם מי-וכמה ילדים היו לך ואשתך - איזו כלה הייתה עבורי והאם היינו מסתדרות,והאם הייתה מזמינה אותי ליום האם וקונה לי מתנה,ואיפה הייתם גרים? במרכז או בפריפריה - מילה שתפסה תאוצה ומוזכרת הרבה בימים אלו בשביתת הרופאים הגדולה שטרם נפתרה והגיע הזמן שהאוצר יפסיק להיות אטום כל כך - אבל לא נכנס לזה - והאם הייתי מטפלת ונהנית גם מהילדים שלך כמו שנהנתי מהטיפול בילדים של אורלי? אני בטוחה שהיית מוצא שפה משותפת עם עופר,בעלה של אורלי,והייתם הופכים להיות חברים טובים.וכך מפליגה לי עם המחשבות ומשייטת עמן רחוק רחוק,ופתאום נעצרת ונוחתת ואומרת לעצמי: לפחות עשית צעד גדול ונבון בחיים שעברת לגור בצפון ליד אורלי,עופר והילדים,מעבר שהיה קשה מאוד עבורי.אבל מאחר ובחרתי בחיים,עברתי כדי להיות ליד כל המשפחה ולהנות מהביחד של כולנו.

אתה נשארת כאן לבד,אבל בעצם לא כל כך לבד,מסביבך הרבה הרבה חברים. יושבים,מדברים,מספרים,מתווכחים ואולי גם שרים.כך שאתה נמצא בחברה טובה.ואני - אם רוצה לדבר איתך,אז לא צריכה להגיע לכאן,כי אתה תמיד איתי,אתה שומר עלי ודואג לי.אנחנו אומנם מדברים בינינו,אבל רק הצד שלי נשמע,ואת הצד שלך אני מבינה מהשתיקה שלך .

בניתי לי חיים יפים עם עשייה,למידה,יצירה,טיולים,שמחת חיים - מצד אחד, ומצד שני אני סופרת את השנים,שאתה איננו,ומה היה קורה לו חזרת הביתה ?!

המציאות טופחת לי על הפנים ואומרת: תתעוררי עליזה,המשיכי לחיות את החיים שבחרת.המשיכי לשמוח ולשיר ולהנות מהם,ואתה - חנו שלי - תמשיך מלמעלה לשמור עלי ועל כולנו.

אז בוא נסיים כאן ונשאיר גם משהו לשנה הבאה,כשניפגש כאן שוב באותו תאריך.

שמור עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן !!!

                                                       ממה שלך .