הכרתי אותך די מרחוק. פיזית וחברתית.היית בן הדוד של קרובים קרובים (במגוון רמות).אבל היה ברור מהיחס שלהם אליך שהשפעת עליהם לטובה למרות שכולם היו צעירים וזה נראה לי גיל מבולבל ובלי ממש עצמאות מחשבתית אבל הקושי אחרי הפרידה הפיזית הטראומתית הראה שהיו שם רגשות חזקים מאוד.אם היית לבבי כמו אמא שלך,כך אמרו לי,אז קל להבין.מקווה שאם התגלגלת שוב לעולם אז שמרת את מה שכדאי שתשמור והוספת לקחים כך שהעולם ישמור עליך ואתה עליו בצורה יותר טובה.מבחינתי אני חלק מההתכוונות הזו, להתנהלות אחרת כאן.תודה על מה שכן הבאת בטוב.מעניין שאני כותבת לך דווקא עכשיו,שיותר מתמיד אני יודעת שמוות זה לא סוף שלך אלא רק של התגשמות מסוימת שלך אבל עצוב שזה קרה ככה.ולך.שהתכוונת לעזור.ולמשפחה שהנוכחות שלך היית משמעותית עבורה לטובה

מברכת שתמצא את הדרך לטוב ושהמשפחה תמצא את הדרך להסתכל קדימה רק על מה שכן ניתן לעשות בהמשך

 נכון להיום,
מיכלי

  

ט' בחשון תשס"ו
11.11.2005
אזכרה
20 שנה לנפילת חן

"התשמע קולי ילדי שלי?!"

חנו שלי, אתה מאמין שעברו כבר 20 שנה?! 20 שנה זה זמן כל-כך ארוך. 20 שנה... איך בכלל החזקתי מעמד עד היום?!
אינני יודעת למה, אבל השנה כאילו הכאב הוא חד יותר, עמוק יותר, ממשי יותר. כעת, אחרי 20 שנה ברור לי בוודאות שלא תשוב ואני יכולה להשאר עם כל החלומות שלי לגביך ויודעת שהם לעולם לא יתגשמו.
את התחושות והרגשות של אובדן וכאב אי אפשר לשתף עם מישהו אחר. כמה שהזולת אמפטי נחמד וחביב כלפינו השכולים ויחבק אותנו בחֹם רב ויעטוף אותנו באהבה גדולה - גם אז אנו נשארים שקטים ואילמים כלפיהם, ולא מתוך זה שחלילה איננו רוצים לשתפם בכאבנו, אלא מתוך כך שלא הוגן יהיה מצידנו להעביר את כאבנו לזולת. ההתמודדות עם השכול היא התמודדות אישית, גם אם המשפחה מסביבנו עוזרת מאד ולוקחת חלק בחיינו.
חנו שלי, אני מביטה בתמונה שלך מעל המזנון שבסלון, בבית, ואתה במגרש המסדרים בבה"ד 1, רגע לפני קבלת הקצונה, זקוף ורציני עם הכומתה החומה, כן, אז הייתָ גולנציק, והנשק צמוד אליך וזה חן אחר, חן הרציני, המעשי, החושב והיודע שיהיה עליו לפקד ולקחת אחריות על כתה או פלוגה בבוא העת. את החיוך הקונדסי שלך - לקחתָ ממנו פסק זמן והייתָ מוכן כבר למשימות חדשות. אהבת את הצבא ואהבת את האנשים שפעלו סביבך. אהבת את האדם כאדם ולא בְּשֶל דרגותיו. רכשתָ בתקופת חייך הקצרים חברים רבים. תראה, כמעט כולם כאן. כן, כמעט.
שמתָ לב שאבא אריאל איננו איתנו?! לפני כשלושה חודשים נפטר. הוא נפגע קשה מאד בתאונת דרכים קטלנית ואחרי יומיים ששכב ללא הכרה - נפטר. גם הרופאים בביה"ח לא היו אופטימיים לגבי החלמתו. עצוב מאד.
חנו שלי, במקום הארוע שנהרגתָ בו, על כביש המערכת שליד כפר רג'ר, הקימו חבריך לפלוגה דאז גלעד עם סמל גבעתי - שועל עם זנבו העָבֶה הכרוך סביב חרב, ושני שיחי צבר משני הצדדים. אתה שרתתָ בגדוד "צבר" מחלקה 1.
זה מספר שנים שאיננו עולים לגלעד עקב המצב הבטחוני. גם גדודי החטיבה זמן רב לא עלו לשרת בגיזרה הצפונית, כך שהגלעד נשאר במצב של הזנחה רבה.
טלפון ממ"מ מחלקה 1 של פלוגת "אריאל" מהצנחנים, שבמהלך תעסוקה מבצעית על כביש המערכת נתקל בגלעד שלך במורדות הר-דֹב - עשו זאת והניפו גם את דגל המדינה.
הקצין סג"מ ישראל שמש מ"מ 1, התענין לדעת איך קרה המקרה שלך. הוא יידע את הפלוגה כולה שצילמו את הגלעד לפני ואחרי ה"שיפוץ" ושלח את התמונות בצרוף מכתב, שהגיע אלי ביום 24 לאוקטובר שנה זו, בדיוק לפני 20 שנה כשנלקחת מאתנו.
קברנו אותך, חנו שלי, ביום ששי וגם אז היו הרבה הרבה אנשים ואני הייתי בטוחה שהזמן נעצר, שהזמן עמד מלכת. כשחזרנו הביתה מבית העלמין בלעדיך, חשבתי לעצמי איך האנשים שברחוב ממשיכים ללכת, לדבר, לנסוע והם אפילו לא יודעים שאתה איננו. מבחינתנו - החיים נעצרו באותו יום כשקבלנו את ההודעה.
כן, בן, אני צריכה לסיים ואני יודעת שניפגש כאן שוב בשנה הבאה עם כל המשפחה הנפלאה שלנו ועם כל החברים הנהדרים שלך, שלא מאכזבים אותנו אף פעם.
שכב במנוחה על משכבך, ילד שלי.

                                     ממה שלך