אזכרה לחנו שלי - 19 שנים למותו/ עליזה חן-פפו (אמא)
22.10.2004 במקום ב-24.10.2004
אזכרה לחנו שלי
איך שהשנה חלפה לה כל-כך מהר ואנחנו שוב כאן אתך, חנו, על-יד הגדר. ביום ראשון הקרוב - התאריך העברי ט' בחשון והלועזי - 24.10 יָחְבֵרוּ יחדיו וְיִמְלֵאוּ 19 שנים להליכתך מאתנו. החיים ממשיכים, ואנחנו מתבגרים וכל יום מתמודדים הַשְכֵּם לַבְּקָרִים. הנכדים הקטנים הם כמעט כבר גדולים, ובינתיים האחיינים והחברים, תינוקות לעולם מביאים. וזה כל-כך נפלא וזה כל-כך מרגש ומדהים לראות משפחה עם הרבה ילדים. והרי זאת המשכיות החיים... אתה, חנו, לא הספקת להקים משפחה, פזיזות מצידך בָּחיים לךָ עָלְתָה מה שכן הספקת בחייך הקצרים - להרחיב את מעגל החברים. את כולם הדבקת בשמחת החיים שֶבְּךָ ובָאופטימיות שֶסָחַפְתָּ את הַסוֹבְבִים אותך. אַהֲבַת הזולת והאמון באדם היו המוֹטוֹ, שלימדת את כולם. פיזרת הרבה חיוכים וחיבוקים לכל אחד מאתנו הסובבים והָראתָ בפשטות ובלי גינונים איך אוהבים, אוהבים ואוהבים. איך היית מתכופף אלי לנשקני ואיך החיבוק הדוּבִּי שלך חָסֵר לי. נִזְכֶּרֶת איך קראתָ לי "מָמָה", והקריאה שלך פתאֹם נָדָמָה. וּלְזִיכָּרוֹן - מדליקה עבור עוד נר פשוט כדי להגיד: אתה לי כל-כך, כל-כך חָסֵר!!!
ושוב אנחנו אחרי החגים ושוב אתם איתנו - המשפחה והחברים ואותו רטואל חוזר כל שנה, אני מודיעה לכולם את מועד האזכרה ומזמינה מהנצחת החייל הסעה. כל בני המשפחה והידידים להסעה עולים מקטנים ועד גדולים, וכולנו למטרה אחת מתכנסים ליום האזכרה השמונָה עשר נוסעים. הנסיעה אליך, חן, אורכת זמן רב וכך נותנת לי הזדמנות פז לשבת עם מחשבותַי לבדי וחושבת מה היה קורה לוּ נשארתָ בחיים?! אני מפליגה במחשבותי ומתארת לעצמי שהייתָ בודאי נוסע לְחו"ל עם חברים, כפי שתכננתם עם סיום שרותכם הצבאי, ואחרי שהייתָ מבלה ועושה חיים הייתָ שב לארץ ישר לַלִימודים. את מגמת הצילום מאד אהבתָ עוד בזמן שבְּתיכון "שָרֵת" למדתָ, ומחשבות התרוצצו אז במוחך לפתוח חנות לצילום קטנה בעזרתה ובארגונה של אורלי אחותך... אבל הכל הֶבֶל הֲבָלִים והכל רק מחשבות ודיבורים ואת האמת הרי אנו יודעים היכן אתה נמצא באמת ובתמים. המציאות טופחת על פנינו שאתה לא כאן ולא לידנו וגם לא תחזור בקרוב אלינו. אני מרימה את ראשי ניכוחה, ורואה את תמונתך על הקיר תלויה, תמונה שצולמה בסיום קורס קצינים, עם הנשק ביד ומאחוריך המגורים. התמונה הזו מלווה אותנו שמונֶה עֶשרה שנים והִיא אשר מזכירה לי שאתה לא בחיים. הקבר שלך כעת מכוסה פרחים רבים כל-כך אהבתָ את פרחי השושנים. סבתא גאולה היתה מאד גאה בך בשעה שעזרתָ לה בהעברת פקעות של פרח "צפור גן העדן" לחלקת האדמה בַּכניסה לְבֵיתָה. וסבתא גאולה מקפידה כל שנה להביא אליך את פרחי "גן העדן", וכעת אותם פרחים יפים על קברך מונחים ומכסים אותך בשלל צבעים. ילד יקר שלי, אני חייבת לסיים נוח לך בשלום על משכבך וניפגש כאן שוב בשנה הבאה. אני בטוחה שלידך נמצאים הרבה חברֶה נפלאים וכמוך נהדרים אם לא היה לכם טוב שם - בודאי הייתם חוזרים אלינו מזמן.
אתה רואה, אנחנו שוב כאן, כולנו. בעצם לא כולנו, חנו. שמת לב בודאי, שסבא פפו, שעמד שש עשרה שנים רצופות ליד קברך, אינו עומד במקומו הקבוע יותר. כן, חנו, גם הוא נלקח מאתנו. סבא פפו סיפר לי על השיחות שניהל עמך על נושא הצבא. אתה הסברתָ לו וסיפרתָ לו והוא שאב את המידע ממך והיה גאה מאד בהשגיך. היה לו חשוב מאד הכבוד שרכשתָ כלפיו והערכה אליו ממך לאין קץ. אף פעם לא ניגשתָ אליו לשוחח עם סיגריה בפיך. סבא פפו שנא בכל מעודו סיגריות ואתה תמיד כיבדתָ את דרכו זו. הוא וסבתא תמיד היו גאים בך. לסבתא ז'ולי היתה קשָה מאד ההתמודדות עם לקיחתךָ מאתנו. כל הזמן חיפשה אותך בבסיסי הצבא, ששם התנדבה עשרים שנה. היא ניסתה תמיד לשכנע את עצמה ואותנו שכולם הכירו או מכירים אותךָ, אבל אנחנו ידענו שלא כך הדבר.
החגים כבר מאחורינו, חנו וגם האזכרות לחללי מלחמת כיפור מלפני עשרים ותשע שנים גם הם מאחורינו. אתה הייתָ ילד כשהשבויים שבו ממצרים. התמונות בטלויזיה היו שחור לבן. כולנו חשבנו אז, שזאת תהיה המלחמה האחרונה, אבל רק חשבנו. מאז היו לנו עוד מלחמות והרבה הרבה קברים נוספו, עוד כאב, עוד משפחות שכולות, עוד דמעות ועוד שכול...
אבל אני רוצה, בכל זאת, לסיים בנימה אופטימית יותר ורוצה לאחל לכולנו שנעשה מעשים טובים יותר משעשינו, שנהיה טובים יותר משהיינו, אולי אם נאהב יותר מִשֶׁנִשְׂנָא זה יהיה פשוט נפלא. אם נסלח יותר משנכעס, זה יהיה יפה ומנומס ואם כל אחד יעשה באמת אשר יכול, ודאי תהיה שנה טובה לכֹּל.
אנחנו אתך כאן, חן, שוב אתך, מזה חמש-עשרה שנים, ועוד הרבה שנים ניפגש כאן עם מקורבינו, חברינו וידידינו. כשמישהו מהחברים שלך לא מגיע לאזכרה שלך, או מתנצל שלא יוכל להגיע מכל סיבה שהיא, אני תמיד אומר לו: "אין דבר, עוד תהיינה לנו הרבה אזכרות ותוכל להגיע אליהן". אני אוהבת לראות את החברות והחברים שלך מגיעים לבקר אותך ואני מאמצת אותם חזק ללבי וחושבת כמה אתה גאה בי, עם החברוּת עמם.
אתה יודע, אחרי שהלכתָ מאתנו, רון ארד נפל בשבי החזבאללה, בדיוק שנה אחריך. אתה ב-24.10.85 ורון נפל בשבי ב-16.10.86. בששה עשר לאוקטובר השנה, שנת 2000, ביקשו מכל תושבי המדינה להפריח בלונים כחולים לתזכורת של 5000 ימי השבי של רון. אמא של רון, בתיה, הופיעה על מרקע הטלויזיה בראיון ואני הבטתי בפניה של האשה האצילה והגיבורה הזאת, בפניה שהיו פעם יפים ומלאים וכעת חרושי קמטים ומצומקים, והיזלתי דמעות, הרבה דמעות. היא מחכה ומצפה לבנה כבר ארבע-עשרה שנים. איזה סבל, איזו ציפיה, איזו דאגה, איזו טרגדיה. נכון, גם אני עברתי טרגדיה וטרגדיה גדולה, ואני יודעת שלא תשוב יותר ולא אראה אותך יותר ולא אחבק אותך ולא אנשק אותך יותר, אבל עם כל הכאב הצורב - אני יודעת זאת. אבל אמו של רון מחכה לו ומצפה לפיסת מידע ממקור מהימון, פשוט אינה יודעת מה עם רון, היכן הוא, האם מת הוא או חי?!
הרבה שאלות מתרוצצות במוחה. אני חושבת שלא הייתי יכולה לעמוד בציפיה זאת. ואני כל-כך מעריצה אשה זו. לא די לה עם ההתמודדות היום-יומית והאישית שלה והיא צריכה להתמודד גם עם דיעות מדיניות ודיעות של פוליטיקאים למיניהם. אולם לא תמיד ידה על העליונה. מאחלת לה מכל הלב שבנה רון ישוב במהרה הביתה ונראה אותו כולנו ביננו.
חמש עשרה שנים אחרי. איך אתה נראה? שיער שיבה או מפרצי שיער וקרחת מלפנים (כמה אורלי היתה יורדת עליך וצוחקת עליך שתישאר צעיר וללא שיער). חמש-עשרה שנים אחרי - אני עם שיער לבן. טוב, לא רק אתה הגורם להלבנת השיער, גם הביולוגיה עזרה לא מעט בזה.
כולנו גדלנו ובגרנו בחמש-עשרה השנים שאחרי. המשפחה המורחבת גדלה, נוספו בני-זוג, נולדו ילדים, נכדים ונינים. סבא פפו עומד בראש השבט, בגאווה אבל לבד, אחרי שסבתא ז'ולי עזבה אותני לפני שש שנים, והוא מקווה מאד, שהנכדים שלו יביאו לעולם עוד הרבה נינים.
טוב, בן שלי, אנחנו צריכים לסיים את הטקס הזה ולהפרד ממך, עד.... לפעם הבאה.
ממה שלך
שלום בן שלי - אזכרה 14 שנים/ עליזה חן-פפו (אמא)
ט' בחשון תש"ס 19.10.99
שלום בן שלי,
אתה יודע, חן, ישנן שתי מילים שעם ישראל כל-כך אוהב לומר אותן - "אחרי החגים". ואותנו, המלים הללו מעמידות בתחושה מוזרה של:
אחרי החגים - זה ט' בחשון אחרי החגים - זה העשרים וארבעה באוקטובר אחרי החגים - זאת האזכרה שלךָ אחרי החגים - זה להתקשר ולתאם הסעה עם הנצחת החייל אחרי החגים - זה לקנות ולהכין כיבוד קל לנוכחים באזכרה שלךָ ואחרי החגים אני יושבת ליד הטלפון עם רשימה ארוכה של בני משפחה, חברים וידידים ומודיעה לכולם על יום האזכרה והשעה בְמָקום המפגש הקבוע שלנו, בבית העלמין הצבאי.
וחושבת לי, הרבה חושבת, האם יבואו כולם לזכור איתנו את חן שלנו, או שמא מסיבות כלשהן לא יגיעו ונרגיש בחסרונם.
חלפו להן, רק ארבע עשרה שנים, כן, "רק" ארבע-עשרה שנים, אבל בשבילי זה קרה רק אתמול. הזכרונות, מסיפור המקרה, אינם נקלטים בתודעתי. לא יכול להיות שהילד שלי איננו, לא יכול להיות שבאמת קרה המקרה והילד שלי נפגע. מחשבות מרצדות להן בחופזה במוחי: מה חשבתָ לפני הפגיעה, בעצם לא ידעתָ שתפגע, ומדוע הייתָ פזיז כל-כך ומדוע לא נזהרתָ... ומדוע ומדוע, ומחשבות ושאלות שאינן נותנות מנוחה ואין עליהן תשובה, אבל דבר אחד ברור מכל-זה, שאתה איננו.
אני עומדת כאן ליד הקבר שלך, ואתה שוכב מתחתיו וכולם סביבי. בזמן שקברו אותך ביקשתי, שלא יכסו את הארון ששכבתָ בתוכו, בהרבה אדמה, כדי שתוכל לצאת משם, אבל אתה לא יצאתָ.
אז נוּח על משכבך חן שלי, ואנחנו נמשיך לבוא ולבקר אותך כל הזמן.
ממה שלך.
מפגש כתתי ליום הולדתו של חן 12/2004 / עליזה (אמא)
25.12.2004
השנה חן היה אמור להיות בן 41 שנים. לחן היו חברים רבים משני המינים ומכל הגילאים. את חן ילדתי בבי"ח באר-שבע, ילד גדול, ארוך - 52 ס"מ, שעגלת התינוקות היתה קטנה עליו, והילד היה פשוט מכוער.אי אפשר היה לומר עליו למשל, "איזה תינוק חמוד" - ואם מישהי כבר אמרה לי זאת , הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "זה בסדר, אני יודעת שהוא לא יפה, את לא חייבת לומר לי שהוא חמוד, כי הוא לא"! במרוצת השנים גדל חן והפך להיות ילד יפה ונחמד, כשמו כן היה. את השם חן נתָנו לוֹ ע"ש סבא חנוך (אבא של אריאל), שנהרג במאורעות 1938. הייתי בטוחה שהשם חן הוא הראשון שניתן בארץ. אבל מסתבר שהיו גם כאלה שחשבו בדיוק כמונו ונתנו לילדיהם את השם היפה הזה. חן לא ידע לשיר, הוא פשוט זייף וגם לא ידע לרקוד.אני הייתי מוטרדת איך ירקוד עם בנות כשלא יודע להזיז רגל?! אבל מסתבר שהוא הסתדר יפה מאד גם בלי ריקודים ובלי שירים. במקום שירים וריקודים היתה לו שמחת-חיים.אהב לצחוק מכל הלב ולשמוע בדיחות מצחיקות ולהתפוצץ מהן, אבל לסָפֶראת אותה בדיחה - לא ידע. חן אהב מאד את הים ועבר גם קורס מצִילִים.אני חושבת שבילה יותר בים מאשר בכיתה, עם התלמידים. לכתה אהב להגיע יחף וצייר על רגליו ציור של סנדלים, ואמר לי "אני לא יחף אני עם סנדלים". בְּשיערו (שיער שלו) אסור היה לגעת וכל בוקר לביה"ס היה מגיע עםשיער רטוב ומתולתל ולא מסורק. הכרתי את כל המורים מבתי-הספר שחן למד בהם, ואפילו לביה"ס בבאר-שבע הגעתי ובאיזה כבוד התקבלתי.המורים לא יכלו לכעוס עליו אבל היו חייבים ליידע אותי על מעשיו. את הצילום אהב מאד ומצלמה לא הספיק לקנות. תמיד הושיט עזרה לחברים ותמיד היה שם שאותו צריכים. טעות אנוש מצידו קיפחה את חייו. הפזיזות והזריזות שאיפיינו אותו והדרך שתמיד אצה לו, ש"אין לו זמן והמלאכה מרובה" - כאילו שידע שחייו יהיו קצרים ורצה להספיק למצותם. ואכן עשה זאת בדרך שלו.
ממה שלך.
מפגש יום הולדת לחן שלי! 12/2003 / עליזה (אמא)
20.12.03
שלום לכולם!
שוב אפתח ואומר לכם, שאני מעריכה ושמחה שאתם משתדלים ובאים ליום ההולדת של חן, שעבורי ועבור משפחתי הוא יום חשוב ומרגש. ב-22.12.03 חן אמור להיות בן 40 שנה. בעצם, גם אתם, כולכם החברים, מחליפים קידומת. חן היה אדם שמח, עליז, אהב לצחוק עד כלות הנשימה. אהב הומור, קונדסאות, אהב לשמוע בדיחות ולא זכר לספרן. היה צחקן שצחוקו התגלגל ברקע ומהצחוק שלו כולנו התפקענו מצחוק, וחוזר חלילה. אמנם, אנחנו מציינים את יום ההולדת של חן במפגש איתכם ועם משפחותיכם, אבל רוצה לציין במלים מספר את קשר החברוּת ההדוק שנרקם בינינו, בין בּני משפחתי לבינכם וגם לבני זוגכם ולילדכם. הקשר ביננו הוא קשר של למעלה משמונֶה עשרה שנים. עם רבים מכם היה לי קשר עוד בהיותכם תלמידים. לכמה מכם היה קשר הדוק יותר עם חן ועל-כן מכורח הנסיבות ההכרות עמכם היתה קרובה יותר, הן עמכם והן עם ההורים שלכם. במשך 20 שנה ששהיתי בנתניה, עברתי הרבה דירות - 7 דירות - ונעזרתי בהעברה לדירות ברבים מכם, כי הייתם שם בזמן שנזקקנו לכם. גם בזמן שחן היה עוד בחיים וגם בזמן שגר בבאר-שבע. תמיד הצעתם לי עזרה ואני לא התביישתי לקבלה. בשבילי הייתם כולכם צוות לענין. אני מעלה בזכרוני זכרונות נעימים, כשהייתים צעירים יותר וחסרי דאגות. עליזים, שמחים, רעשנים. הבנות של הכיתה היו באות אלינו ל"שיחות נפש" עם חן, וחוזרות הביתה עם הרגשה טובה יותר, הרגשה שמישהו "הקשיב" להן. זה היה גיל שלא תמיד ההורים "הבינו" את ילדיהם, אבל הבנות, לפחות, ידעו שיש להן "כותל" אנושי. היו כאלה שהיו מביאות לנו "קוסקוס", מאכל שגילינו לראשונה בנתניה, והרגשנו שבעצם אנחנו משפחה קטנה בּתוך משפחה גדולה. עלי לציין גם את המחנכת של הכתה, בלה חשאי, שליוותה אותי עוד לפני שחן נהרג. בעצם הפכנו להיות חברות כשחן עבר לבאר-שבע לאביו, לקראת כתה ט'. אנחנו שומרות על קשר הדוק ואני מברכת על-כך. אחרי שחן נהרג, כולכם המשכתם להגיע אלינו הביתה. הייתם כולכם עדיין בצבא וחשתי שאורלי ואני חברות שלכם. המשכתם לפקוד את ביתנו ולשהות אצלנו, וכל הזמן פחדתי, משום מה, שהקשר החם שנוצר ביננו ינותק. כל אחד מכם הקים משפחה, ילדים וכל אחד עם בעיותיו היומיומיים. אבל כשאני מודיעה לכם את מועד האזכרה ואת מועד יום ההולדת של חן אתם מתייצבים ומגיעים. וזה דבר מעלה דִמעות אושר בעיני - "הִנֶּה, גם הפעם אתם אִיתִי. ולסיום - אחותי ורדה תמיד אומרת שמשפחה מקבלים מלמעלה וחברים בוחרים. אֶתְכֶם בחרנו לכל החיים והקשר ביננו הוא בל ינותק. את המשפחה שלנו, שקבלנו מלמעלה, זו המשפחה הכי הכי נהדרת, הכי הכי אוהבת, הכי הכי מפרגנת והכי הכי שעזרה ותמכה, ושמעה והקשיבה והֵבינה וחשה את מצבנו הטְרָאוֹמָטִי, שבו היינו שרויות, אורלי ואני אחרי האסון שפקד אותנו, ותמיד היו לנו לעזר בכל אשר ביקשנו, - מדובר בהורי, שבינתיים הלכו לעולמם, וכמובן, שיבדלו לחיים ארוכים, אחותי ורדה (רוזה) וגיסי איציק והבנים גיא וטל (הבנות רוית וגילי היו קטנות). זה הזמן הנכון והמקום הנכון לומר להם, למשפחה הנפלאה שלי, תודה גדולה על החיבוק הגדול שנתנו לנו בזמן שהיינו צריכות אותו כל-כך.
מכל הלב, עליזה.
יום הולדת לחן שלי 12/2000 / עליזה (אמא)
23.12.00
כל שנה מתכנסים אנו וכל החברים של חן, למעין מפגש חברתי ביום ההולדת שלו.
אני רוצה שתדעו, שהמפגש הזה, עבורי, מסמל את החברות שלכם עם חן והזיכרון לְחֵן והאהבה כלפיו, ואני יודעת שהיו לו חברים וגם חברות לרוב.
אני בטוחה, שהוא מביט עלינו מלמעלה ונהנה מהמעמד הזה וצוחק בקול גדול ומנסה לסחוף אותנו בצחוקו, אבל אנחנו... לא שומעים אותו.
אתמול, ה-22 בדצמבר שנת 2000 מלאו לחן 37 שנים. לולא התאונה המבצעית הקטלנית שקרתה לו לפני חמש-עשרה שנים לרגלי הר דׂב, היה יושב עמנו כאן.
ולסיכום, אני מביטה באופטימיות רבה אֲליכם, החברֶ'ה הצעירים, היפים והנאמנים, ומביטה באופטימיות רבה גם לעתיד. ו... כבר מצפה למפגש בשנה הבאה, בלי נדר, ומקווה שאכן נהפוך את המפגשים הללו למסורת.
כל שנה קשָה עלי יותר הכתיבה. אני מרגישה שנמצאת אתך במרדף מוזר. אני רודפת אחריך וכותבת אליךָ אולם איני יכולה להשיגֵךָ פער הזמנים ביננו גדל והולך.
כבר שתיים עשרה שנים כותבת ובוכה, והדמעות יבשו, העיניים כאילו כבו, השמש זורחת כל בוקר מחדש, וממשיכה לחמם את היקום, כאילו לא קרה מאוּם.
ואני יושבת, חושבת ובוהה, על מה ואיך אתה נראָה, האם גבהתָ, שמנתָ ושיער גידלתָ, והאם אתה מרשים בהופעתךָ? ולחברֶה, האם כבר עזרתָ, הרי את נשמתך לְעֶזְרָה נתתָ, הייתָ גֵאֶה בָסֶדֶר וּבְלִיכוד כל המחלקה וידעתָ שהצלחתָ במשימתךָ.
האם ידעתָ שאורלי שני ילדים ילדה, ואת שמך חן לָתינוקת נתנה?! זה היה נידרה בעת שישבנו עליך "שבעה"
אז הייה חזק שם למעלה בשמיים ונהיה כאן שוב כולם בעוד שנה וגם בעוד שנתיים.
אזכרה לציון 10 שנים בגבעת-אבני (1995)/ עליזה (אמא)לקריאה
אזכרה לציון 10 שנים בגבעת-אבני (1995)/ עליזה
התכנסנו כאן, בביתנו החדש בגבעת-אבני, להעלות את זכרו של חן, אחרי עשר שנים, שאינו עמנו, ולספר על חייו לפני שהלך מאתנו. עשר שנים חלפו מאז קיבלנו את הבשורה האיומה והלא נקלטת, את הבשורה המרה והשחורה. עשר שנים, שבתוכם הרבה ימים, הרבה חגים ומועדים והרבה הרבה ימי חמישי. ביום חמישי ה-24.10.85, בשעה 8:00 בבוקר, הגיעו אלי לעבודה, שני אנשים מקצין העיר נתניה, שכמובן לא ידעתי מי הם, ביקשו ושאלו על מנהל המחוז. צחוק הגורל הוא, שדוקא אלי מכל העובדים הנוכחים בחדרים, פנו אלי באקראי, ובדיעבד הסתבר שחיפשו את המנהל, כדי ליידע אותו על האסון שפקד אותי. עשר שנים זו תקופה ארוכה מאד. ובתקופה זו חלו שינויים רבים במשפחתנו, בחברים הסובבים אותנו ובעולם כולו. אני פונה כאן בשמי ובשם המשפחה להודות לכלכם על התמיכה הרבה, על שליוותם אותנו לאורך תקופה ארוכה ותמשיכו לעשות זאת גם להבא. אותנו לעולם אינכם שוכחים ואנחנו אתכם כל כך אוהבים ומוקירים.
לקריאה
סגור
