גם השנה, כאשתקד, באותו יום, ט' בחשון, באותו מקום, בית העלמין הצבאי, ובאותה שעה, 3:30 וכמעט אותם אנשים, נמצאים כאן איתך - כולם.
ושוב אתה מביט עלינו מלמעלה ומתבדח ואומר: "איך אלה מתאבלים עלי".
והרי אני זוכרת היטב איך אמרת לאורלי ולי "אני מת לראות את ההלויה שלי מלמעלה ולראות מי ומי יגיע ואחר כך לרדת ולדווח לכם מהחוויות שם". אולם אתה עלית , וכבר 5 שנים אנחנו מחכות שתרד ותספר לנו איך היה שם ושתסב עמנו לשולחן ותספר את הסיפורים שלך, כפי שנהגת לעשות בצבא, לחזור מאובק מהאימונים אך מרוצה מהחיים, יושב ומספר לנו וצוחק ומתבדח ומספר ומספר ומספר...
רציתי לֹמר לךָ עוד כמה מילים, רציתי לספר לךָ על כמה געגועים. געגועים לאח - אחד ויחיד, געגועים לאח, שהוא חבר וידיד. געגוע גדול, הרבה יותר ממילים, לךָ, שכמעט כבר בן ארבעים. געגועים לשיחות ארוכות וּמְלֵאוֹת, געגועים לסיפורים וגם הרפתקאות. חיקויים של חיילים - פיקודֵיך שאהבתָ, וציפייה לחוויות, עליהן רק חלמתָ. געגוע לַצחוק, הַמתגלגל עד שמיים געגוע אל פנֵיך, ובעיקר אל העיניים.
וכך - משנה לשנה רק גובר הגעגוע, ויום נפילתךָ - כאילו היה רק לפני שבוע...
מתגעגעת מאד אורלי
אזכרה לחן ז"ל ביום השנה ה-18 לנפילתו/ בלה חשאי (מחנכת של חן)
3.11.03
מבקשת אני היום לספר לך חן, על אמא שלך, אמא עליזה. איך השבר הנורא שחוְתה, שבר שאי אפשר לאחותו, איך אחרי שחרב עליה עולמה, הבחירה היתה בידיה - לשקוע ולהתכנס ביגונה או להמשיך ולקיים חיים בעלי משמעות. ואתה חן יודע באיזו דרך בחרה אמא שלך. אמא עליזה היא דוגמא שגם אדם שליבו שבור יכול לסֶכֶת לתוך חייו משמעות ולקיים חיים מועילים לו ולזולת. באמצעות עבודתה ההתנדבותית היא תורמת לחברה, מחזקת אחרים ויוצאת אף היא מחוזקת. אמא משתדלת להפיג את עננת השכול והיגון ביצירת חיים פעילים ויחד עם זאת נושאת עמה אותך חן על לוח ליבה ללא הפסקה. היינו רוצים להחיות את המתים אך איננו יכולים. אבל כל עוד יש מי שזוכר את המת, כאילו ממשיך הוא לחיות. בזכותה של אמא עליזה, חן אתה קיים אִתה ואתנו במשך שמונֶה עשרה שנה. ואתה חן, לוּ יכולת, היית טופח לה צ'פחה, מחבק חיבוק גדול עם חיוך רחב ואומר בקריצה שובבה, "אני אוהב אותך אמא".
כל אחד עסוק בעולמו כל אחד בענייניו שלוֹ כולנו טרודים, כמעט לכולנו ילדים. כולנו בתוך עצמנו, שקועים בתוך תוכֵנו וכל אחד בליבו זוכר כל אחד בליבו שומר זיכרון אחד איתךָ תמונה אחת שלךָ
ולמרות הכל - בַּ יום הזה ביום המיוחד הזה כולנו כאן איתךָ כדי להזכיר אותךָ מכל הארץ באנו כולם אליךָ הנה המשפחה והנה גם חבריךָ וזה רק מראֶה ומוכיח שאף אחד לא שוכח שכולנו זוכרים אותךָ זוכרים אותךָ
חלפו תשע שנים, וקשה מאד לחשוב על כך. הנה הבאתי לך צפורי גן עדן, שאתה שתלת, כמה סמלי. אתה בטח בגן עדן, אולי שותל שם פרחים?
אנחנו חיים, מוכרחים להמשיך, האדם הוא חזק מברזל, ככל שתכה אותו הוא מתחשל.
אנו חיים, וכל פעם זורקים מבט לאחור האם אתה הולך בעקבותינו? כבר קשה לראות, העיניים כהות, וגם המשקפיים לא עוזרים, וגם הדמעות מסתירות את הבאים אחרינו.
אתה חן כל כך חסר לנו.
אתה יודע חן, כשסבא חנוך נפל - אבא שלי בִכה אותו כמו דוד את אבשלום, ואמר "מי יתן מותי אני תחתיך".
כשטמנו אותך כאן, התפללנו שתהיה קרבן אחרון. שום דבר לא עוזר, ואנו ממשיכים לקבור בנים. איזה עולם הפוך.
חן יקירי, אנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.
אוהבת אותך סבתא גאולה
אזכרה אחרי שנה/ ז'ולי פפו (סבתא)
חן היקר שלנו שהוא שוכב למעלה בשמים ומסתכל בנו לארץ.
חן היקר הנה עבר יום, עבר שבוע, עבר חודש, גם שנה עברה ואתה רחוק רחוק מאיתנו ולא נוכל להתראות אף פעם. רק הנשמות שלנו יפגשו למעלה. עזבת אמא, גם אחות נאמנה לך עזבת. לא נשכח את חברתך רינת, שמהרגע הראשון התקשרנו איתה הרבה. גיא, טל, רוית וגילי שהיו לך כאחים, דודים ודודות, סבתות וסבים ועוד הרבה קרובי משפחה. החברים שלך נשארו החברים שלנו, אבל אתה רחוק מאיתנו ולא ביננו.
פצע עמוק עזבת בנו, פצע שאף פעם לא יגליד, היית אהוב על חבריך בצבא והיינו גאים בזה. גילי הקטנה בת ה-4 כל הזמן שואלת: סבתא מתי חן יחזור מהצבא או שנזכרת ואומרת: סבתא את יודעת חן מת, יש לו הרבה פרחים מתי יחזור ויגיד לי: "כפרה שלי, כפרה שלי". זה הגיון של ילדה בת 4.
חן שלי, יש לי הרבה הרבה מה לכתוב עליך אבל אנו נשמור זאת בליבנו.
נ.ב. יום שלישי - עוד חוכמה של גילי. סבא אתה יודע למה אין הרבה מים בכנרת. הכנרת בכתה הרבה הרבה שלא ראתה הרבה זמן את חן. ועכשיו יורד הרבה גשם והכנרת היום תראה את חן שלנו ותפסיק לבכות.
חן חמוד זה מאד מרגש את זה מספרת גילי הקטנה שאוהבת אותך הרבה.
וגילי עוד אומרת: נכון שרענן יבוא ויביא לי מתנה כי גם הוא קורא לי כפרה.
שכב במנוחה והמשיך להסתכל בנו מלמעלה מהשמים.
שלך סבתא ז'ולי וסבא פפו
גיא כותב מהמזרח הרחוק אחרי 6 שנים/ גיא מורי (בן דודה)
17.10.91
עליזה ואורלי היקרות!
אזכרה ראשונה שלא נמצא אתכן. אזכרה ראשונה שנמצא רחוק. המרחק לא רק שלא מטשטש תחושות, מכהה כאב, אלא רק מחזק את גודל האבידה, ומחזק את הידיעה שלא תמיד הזמן מסוגל לכאב. יודע שהאבידה הינה עובדה מוגמרת, מציאות יום יומית, אך הנפש וההגיון ממאנים מלקבל, מלשתף פעולה. בכל טיול, חויה, בילוי, לאן שאפנה, חן נמצא איתי, ענן שחור כהה כמטר מעל ראשי, לאן שרק אלך, הוא איתי, מעלי. לענן לא התרגלתי, על אף 6 השנים שהוא רובץ עלי בכל כובד משקלו, כמו שלא התרגלתי לעובדה שחן כבר לא איתנו, שהוא לעולם לא יחזור. המרחק לא רק שאינו מטשטש תחושות, מכהה כאב, אלא רק מחזק את גודל האבידה.
תמיד אתכן,
אוהב גיא
לעליזה ואורלי אחרי 6 שנים/ טל מורי (בן דודה)לקריאה
לעליזה ואורלי אחרי 6 שנים/ טל מורי
יום שבת 28.9.91 לפנות בוקר 2:00
לעליזה ואורלי!!!
קודם כל מה נשמע? אצלי הכל בסדר! אני שוכב פה על המיטה וחושב מה לכתוב לכן. בט' בחשון (17/10) זהו תאריך נפילתו של חן לפני שש שנים. אני חייב לכתוב, מפני שלהתקשר אני חושש שלא אוכל, מפני שלא אהיה בקטמנדו, אלא אהיה באיזה כפר נידח בצפון נפאל, שלא יודע מה זה טלפון. אף פעם לא דיברתי על הנושא, ואפילו לא חשבתי לכתוב שיר על הנושא, אבל היום הרגשתי צורך לכתוב שיר וכנראה שהוא ישב אצלי כבר שש שנים בראש, מפני שכתבתי אותו תוך שני שניות.
וזה השיר, ובסופו אני מתכוון אליכן ובאמת מעריך אתכן על כך.
הכאב הוא עמוק כבר לא בא לצחוק בכל שנה זה חוזר והזמן רץ מהר. ישנן משפחות שממשיכות לחיות, וישנם אנשים שממשיכים את החיים הרגילים ואותם אנחנו באמת מעריכים. שלמרות הכאב, ואני יודע שהכאב עמוק ואין מילים שיוכלו לתאר כמה הוא עמוק. אתן ממשיכות לחיות וזה הדבר הכי חשוב.
הנה דמעה אחרונה מיוחדת, דמעה יחידה ואהובה. נשרה כמו עלה מעץ החיים והעץ פשוט מת. אז למה גם חן, כמו העץ, לא נשאר לו שום עלה? בחורף, כשקר, רוחות מנשבות, והעץ פשוט לא נושם, ורק הלב כואב ומתעצב, זוכר את אותו עץ. והעץ כבר נפל, נעלם ואיננו, והשאיר מאחוריו לזכר, את העלה. כך הדמעה שכבר מאחורינו מזכירה לנו את חן. יש שוב דמעה אחת מיוחדת דמעה יחידה ואהובה.
לקריאה
סגור
